מניעת מחלת כלבת
מחלת הכלבת - מחלת הכלבת הינה מחלה נגיפית (ויראלית), הידועה עוד מימי קדם בכל חלקי העולם. מדובר במחלה קטלנית וחשוכת מרפא, אשר עם הופעת סימניה הקליניים הראשונים, באדם או בבע"ח, גורמת תוך מספר ימים בודדים, למוות תוך ייסורים קשים. מידי שנה, מתים ברחבי העולם אלפי בני אדם מכלבת, כולל במדינות ערב הגובלות עימנו. במהלך 9 שנותיה הראשונות של המדינה, בין השנים 1948-1957, מתו בישראל 23 בני אדם ממחלת הכלבת. מאז שהוחל בשנת 1958 פעולות מניעה מיוחדות, אשר כללו שילוב של חיסון חובה בכלבים ומניעת שוטטות בעלי-חיים, אירעו 4 מקרי הדבקה נוספים, כולם לפני שנת 1971. כעבור 25 שנים ללא מקרי כלבת באדם, במשך שנה אחת, בין חודש דצמבר בשנת 1996 לחודש דצמבר בשנת 1997, מתו ממחלת הכלבת 3 בני אדם, אשר ננשכו על ידי חיות לא מזוהות בעת שנתם בלילה ולא קיבלו טיפול הולם בזמן. בשנת 2003 נפטרה מכלבת אישה שננשכה על ידי חתול באזור ירוחם. אף במקרה זה לא ניתן טיפול מונע אחרי הנשיכה. בשנת 2014 נפטרה עובדת זרה מהודו אשר הגיעה לטפל בקשישים וככל הנראה נדבקה במחלה במדינת מוצאה. עד היום טרם נמצאה תרופה ו/או טיפול יעיל, העשויים להציל את הלוקים במחלה נוראה זו.
המחלה, על הנגיף המחולל אותה, מועברת כמעט תמיד בעקבות מגע (נשיכה, שריטה) בין בעלי חיים לבין עצמם או בין בעלי-חיים לבני-אדם, באמצעות רוק של בעל-חיים נגוע.
המחלה אופיינית ליונקים בלבד לכן היא פוגעת גם באוכלוסיית חיות הבר: שועלים, תנים, זאבים (ובמדינות מסוימות גם עטלפים ודביבונים), אוכלוסייה המוגדרת כאוכלוסיה גבוהת-סיכון להידבקות במחלה ולהפצתה.
אולם, גם חיות-מחמד דוגמת כלבים וחתולים וגם חיות משק דוגמת בקר, צאן וסוסים, הינן בעלות סיכוי גבוה להידבק במחלה, בעיקר כתוצאה ממגע עם חיות בר. הסכנה במקרים אלה חמורה במיוחד בשל העובדה כי מדובר בבעלי חיים הנמצאים במחיצת בני-אדם.
כניסתו של הנגיף לתוך גוף חי בעקבות נשיכה, מביאה להתרבותו, כאשר הוא 'שואף' כל הזמן להגיע לרקמת תאי העצב. מרגע שהגיע הנגיף אליהם, הוא נודד לאורכם עד הגעתו אל מערכת העצבים המרכזית, ומשם, קצרה ומהירה הדרך אל המוח. בשלביה הסופיים של המחלה (השלב המדבק) מגיע הנגיף אל בלוטות הרוק, ומופרש דרכן לחלל הפה. בעת נשיכה - יועבר הווירוס לקורבן הבא.
התקופה שבין כניסת הנגיף לגוף ועד להופעתם של סימני מחלה, נקראת "תקופת הדגירה", ואורכה משתנה בין סוגי בעלי-החיים השונים ואפילו בין פרט אחד למשנהו. ככל שמקום הנשיכה קרוב יותר לראשו של הנשוך – זמן הדגירה מתקצר.
במהלך תקופת הדגירה, ניתן עדיין לעצור את התפשטות המחלה ולהציל את הנשוך על ידי מתן טיפול מונע.
למרות שניתן לתאר, סימנים קלאסיים של מחלת הכלבת, המשתנים בהתאם לסוג בעל החיים – ריור, שינויי התנהגות, אגרסיביות, או שיתוק. לא אחת אנו עדים לכך כי הסימנים השונים מופיעים רק בחלקם או שאינם מופיעים כלל. אולם, משהופיעו סימני המחלה, לא קיימים עוד סיכויי החלמה!!!
מניעת כלבת
זהו השלב החשוב ביותר הקשור בהתפתחות ובהתפשטות המחלה, עליו ניתן לשלוט, לבקר ולפקח, באמצעות חיסון כנגד המחלה.
על ידי חיסון מקיף נגד כלבת של כלבים וחתולים ניתן להפחית את מימדי התחלואה בקרב בעלי החיים למינימום וכתוצאה מכך, את רמת הסיכון להדבקה של בני האדם.
חוקי המדינה מחייבים את בעליו של כלב להוציא עבורו רישיון אחזקה ולחסנו בחיסון תקף כנגד מחלת הכלבת. חובה זו חלה מן הרגע בו מלאו לכלב 3 חודשים ולאחר מכן, אחת לשנה, כל שנה, במשך כל חייו של הכלב. במעמד החיסון מסומן הכלב ב"תעודת זהות אלקטרונית", באמצעות השתלה של שבב אלקטרוני זעיר שאינו ניתן לשכפול מתחת לעור (בצידו השמאלי של עורף הכלב). שבב זה המושתל פעם אחת בחייו של הכלב (בדרך כלל עם החיסון הראשון), ילווה מכאן ואילך את הכלב, לכל ימי חייו. פרטי שבב זה מוזנים למחשבי העירייה ומהם מועבר המידע למאגר השבבים הארצי. מאגר זה מאפשר לאתר את בעליו של כל כלב שאבד, נלכד או נגנב בכל רחבי הארץ (והעולם).
חיסון הכלבת והסימון האלקטרוני מתבצעים על ידי המחלקה הווטרינרית העירונית או לחילופין בכל מרפאה וטרינרית פרטית, אשר הורשתה והוסמכה לכך על ידי מנהל השירותים הווטרינריים. בניגוד לשירות העירוני, מרפאה וטרינרית פרטית, רשאית לגבות עלות נוספת בגין ביצוע החיסון או השתלת השבב.
שימו לב!! החזקת כלב ללא רישיון תקף, דינה 500 ש"ח קנס, וקנס נוסף בסך של 1,500 ש"ח, במידה והכלב גם אינו מחוסן.
במטרה למנוע רבייה בלתי מבוקרת, נטישת גורים וגידול אוכלוסיית כלבי הבר, מעודדת מדינת ישראל עיקור כלבות וסירוס כלבים. לפיכך, קבעה כי מחירו של רישיון וחיסון נגד כלבת לכלבים מעוקרים/מסורסים, יהיה זול משמעותית (כ-1/7 מחיר) לעומת מחירם לכלבים שאינם מעוקרים/מסורסים.
קבלת ההנחה מותנית בהצגת אישור עיקור/סירוס, בחתימת הרופא המבצע.
בעוד שחיסון הכלבת, לכלבים מעוגנן בהוראות החוק, חיסון הכלבת לחתולים, נתון לשיקול בעליהם. אולם, היות וחתולי בית ובעיקר חתולי חצר, נוטים לבלות את רוב זמנם חופשיים מחוץ לתחומי הבתים, "להתחכך" בינם לבין עצמם, עם חתולי הרחוב ואפילו עם חיות בר קטנות. כאן הוא המקום להמליץ גם על חיסון החתולים נגד מחלת הכלבת. כיוון שלא קיימת גם חובת רישוי וסימון, עלות חיסון החתולים זולה משמעותית יחסית לכלבים.
המחלקה הווטרינרית מנצלת את שיתוף הפעולה עם עמותות בעלי החיים לעיקור וסירוס חתולי רחוב, על מנת לחסן גם חתולים אלו נגד כלבת לפחות פעם אחת בחייהם.
על מנת לצמצם את מימדי הכלבת באוכלוסיית חיות הבר, פועל משרד החקלאות מזה מספר שנים, לחיסון חיות הבר באמצעות חיסוני כלבת אוראליים. חיסונים אלו בניגוד לחיסון המשמש לבעלי חיים ובני האדם והמוגשים בצורת זריקה, מורכב מכמוסה המכילה את התרכיב והמוטמנת בתוך פיתיון המפוזר בשטחים הפתוחים, נגיסה בפיתיון, משחררת את התרכיב לחלל הפה, שם הוא נספג אל מערכת הדם של בעל החיים.
חיסון חתולי הרחוב וחיות הבר, יוצר למעשה חגורת הגנה של בעלי חיים מחוסנים סביב ובתוך היישוב, חגורה אשר יש בה כדי לבלום ולצמצם את התפשטות המחלה אל תוככי הישוב.
טיפול בנשיכות
בכל מקרה של נשיכת אדם על ידי כלב או כל בע"ח אחר, יש לנהוג עפ"י ההנחיות הבאות:
- מתן עזרה ראשונה: רחיצה יסודית של מקום הנשיכה עם סבון או כל חומר חיטוי אחר, ופנייה למוסד רפואי מוכר, להמשך טיפול. המשך הטיפול הרפואי יינתן על פי החלטת הרופא המטפל וכתלות בחומרת הפציעה.
- ניסיון לאתר ולזהות את פרטי בעל החיים הנושך.
- דיווח על האירוע: על הנשוך להודיע על מקרה הנשיכה ולמסור את פרטי בעל החיים הנושך ללשכת הבריאות המחוזית הקרובה למקום מגוריו על-מנת שניתן יהיה לפעול להסגר של בע"ח הנושך.
בעל החיים הנושך, יישלח לתקופת ההסגר בת 10 ימים רצופים (מיום ההסגר), בתחנת התצפית העירונית. ההסגר, נערך בתנאי בידוד אשר במהלכם נצפה ונבדק בעל החיים מידי יום על ידי רופא ווטרינר, על מנת לוודא את מצב בריאותו. לאור הסיכון באחזקת בעל חיים חשוד בסביבת בני אדם, וכן למנוע מקרים בהם בעל חיים שנשך, בורח או נעלם בתקופת הימים בהם יש לבודדו, אסורה תצפית הכלבת במתכונת של "הסגר בית".
בעל חיים אשר עבר את ימי ההסגר, ישוחרר לבעליו, במידה וקיים כזה, או יועבר לאימוץ במקרה ומדובר במשוטט. בעל חיים אשר מת במהלך ההסגר (או לפניו), או המציג סימנים המחשידים לכלבת, יישלח ללא דיחוי למכון הווטרינרי בבית דגן על מנת לבדוק האם מותו נגרם כתוצאה ממחלת הכלבת.
בעלי חיים אשר נושכו על ידי חיה נגועה בכלבת, יושמדו במידה ואינם מחוסנים בחיסון בר תוקף נגד מחלקת הכלבת. לעומתם, בעלי חיים מחוסנים בחיסון בר תוקף, יחוסנו בחיסון דחף ויוחזקו בתצפית כלבת לתקופה של 45 יום. עבור ימי ההסגר, תשולם האגרה הקבועה בחוק.
מניעת שוטטות
ביצוע פעולות מנע נגד תופעת השוטטות של כלבים, הינו ערובה ל"קטיעה" של שרשרת ההדבקה של מחלת הכלבת. עפ"י חוקי המדינה וחוקי העזר העירוניים, חייב כל כלב להיות קשור ברצועה בהיותו ברשות הרבים. ובמידה והוכרז האזור כנגוע בכלבת, עליו ללכת גם עם מחסום פה.
אנו יכולים להבדיל בין שני סוגים של כלבים משוטטים :
- "כלבי הפקר" – כלבים אשר אינם ניתנים לזיהוי ו/או לא ניתן לשייך אותם לבעלים. כלבים אלו מהווים את מאגר הסיכון הגדול ביותר, היות ואינם מחוסנים נגד כלבת ועלולים לבוא במגע תכוף בינם לבין עצמם ולבין חיות הבר השונות המהוות את המאגר הטבעי של המחלה.
- "כלבי בית" – כלבים אשר יש להם בעלים, בדרך כלל מסומנים ומחוסנים, אולם נוהגים לשוטט בחוצות העיר.
בעקבות פניות הציבור למוקד העירוני או ישירות למחלקה הווטרינרית, הכלבים המשוטטים, נלכדים על-ידי מפקחי המחלקה ומועברים לשהות בכלבייה העירונית. בכלבייה, ישהו כלבי הבית עד אשר ייפדו על ידי בעליהם תמורת תשלום קנס, הובלה ואחזקה. כלבי ההפקר, יישארו בכלבייה עד למסירתם לאימוץ. חילוץ הכלבים מהרחוב נועד על מנת להגן עליהם מפני פגיעה או פציעה, למנוע מהם לאיים או לתקוף עוברים ושבים או בעלי חיים וכן למנוע מהם את הסיכון שירוצו לכביש וישפיעו על התנועה. כמו כן, כלבים אלה מהווים מפגע סביבתי בהיבט של עשיית צרכים בשטחי הציבור.
מידי תקופה, מבצעת המחלקה הווטרינרית בשיתוף עם מחלקת הפיקוח, מבצעי אכיפה ולכידה יזומים בשכונות בהן הדיווחים לגבי תופעת השוטטות רבים יותר.